מהי יצירתיות ולמה חשוב להיות אדם יצירתי?

היצירתיות היא תכונה המוטבעת במין האנושי ומשמשת ככלי הישרדות והתפתחות הן לפרט והן לחברה האנושית. היא כלי לפתרון בעיות מעשיות וגם משמשת כמקור לביטוי אמנותי. יצירתיות היא התכונה הנמצאת בבסיסה של פעולת היצירה. פעולת היצירה מוגדרת הן כבריאה של דבר חדש שלא היה קיים קודם לכן, הן כיצירת קשר מקורי או מציאת זיקות חדשות בין גורמים קיימים. תוצרי היצירה יכולים להיות: מוצר, דגם, רעיון, השקפה, מסקנה, פתרון ויצירת אמנות (לנדאו 1973; פורת 2000). רק באמצע המאה ה- 20 החלו לחקור את היצירתיות לא רק כביטוי אמנותי אלא ככלי לפתרון בעיות.

 

 יצירתיות בראי הפסיכואנליזה

פרויד, אבי הפסיכואנליזה, ראה ביצירה פעולה סובלמטיבית המבטאת דחפים, פנטזיות ותסביכים מוקדמים, ובכך עוזרת ליוצר ומשקיטה את ייצרו (Freud, 1963). אך האופן שבו נתפס תהליך היצירה בראי הפסיכואנליזה עבר שינויים רבים מאז התיאוריה הקלאסית של פרויד.

יונג ייחד חשיבות רבה לאמנות כמבטאת דימויים הטומנים בחובם חומרים אישיים וארכיטיפליים. הוא בעצמו יצר ועודד יצירתיות בקרב מטופליו. לפיו, "מה שעושה המטפל קשור, איפוא, פחות בטיפול ויותר בפיתוח האפשרויות היצירתיות החבויות במטופל עצמו" (Jung, 1963);

מלאני קליין, בניגוד לפרויד, הסבירה את היצירתיות כ"ביטוי של יחסינו עם זולתנו, בראש ובראשונה עם האם" (סיירס, 2000). בכך פתחה קליין מגמה חדשה באמנות ובביקורת ספרותית המתמקדת בצדדים האימהיים והמתקנים של היצירתיות. השד ה"טוב", שמזין ומכונן את יחס האהבה לאם, מייצג את יצר החיים ונחווה גם כביטויה הראשון של היצירתיות. מהיחס המרכזי הזה שואב  התינוק לא רק את הסיפוק הנחשק, אלא אף מרגיש שיחס זה מחייה אותו. שימור ההזדהות עם האובייקט המופנם הטוב והמחייה מהווה כוח מניע ליצירתיות. (קליין, 2002) לפי קליין, המטרה האמתית היא יצירתיות. היכולת להעניק חיים ולשמר אותם היא היכולת החשובה ביותר, ולכן היצירתיות מעוררת צרות עין יותר מכל יכולת אחרת. ואילו צרות עין כלפי יצירתיות מפריעה בצורה משמעותית לתהליך היצירה. קלקול והרס המקור הראשוני של הטוב מביא במהרה לתקיפתם והריסתם של התינוקות שהאם מכילה, וכתוצאה מכך הופך האובייקט הטוב לאובייקט עוין, ביקורתי וצר עין. האני העליון, שעליו הושלכה צרות עין חריפה, הופך לרודף ומפריע לתהליכי החשיבה ולכל פעילות יצרנית, ובסופו של דבר גם ליצירתיות. אבל כאשר ניתן להגיע בתהליך האנליזה למעמקי הנפש, פוחתים צרות העין והפחד מפניה, ומתעורר אמון בכוחות בונים ומתקנים, ולמעשה ביכולת לאהוב. סובלנותו של המטופל כלפי מגבלותיו רבה יותר, בנוסף לשיפור יחסי האובייקט ותפיסה בהירה יותר של המציאות הפנימית והחיצונית. על כן היצירתיות מתפתחת ביחס ישר ליכולת הביסוס של האובייקט הטוב. לפי קליין, יכולת זו היא במקרים המוצלחים תוצאה של האנליזה של צרות העין וההרסנות (Klein, 1961).

ויניקוט (2004) התייחס ליצירתיות כחוויה כללית בחיים, ולא כהתנסות אמנותית. היצירתיות לפיו קשורה לחוויית האומניפוטנטיות, למצב הראשוני עם האם. האומניפוטנטיות היא חוויה חיובית, והיצירתיות נבנית מתוך האילוזיה של האומניפוטנטיות עוד כאשר התינוק חש שהוא יוצר את הסביבה שלו.

   ויניקוט התייחס למשחק כמקום היחיד שבו הילד או המבוגר חופשיים להיות יצירתיים. הוא השווה בין המשחק לבין החוויה התרבותית ומיקם את שניהם במרחב השלישי – שבין המציאות הנפשית הפנימית לבין המציאות החיצונית – וכינה אותו בשם, "מרחב פוטנציאלי שבין אם לתינוק". שכן לפי  ויניקוט אי-אפשר לתאר את התפתחותו הרגשית של היחיד במונחי היחיד בלבד, אלא התנהגות הסביבה היא חלק מהתפתחותו האישית של היחיד עצמו, ולכן היא חייבת להיכלל בתיאור.

הדגש ששם ויניקוט (2001) אם כן בנוגע ליצירתיות הוא על החוויה הסובייקטיבית. אין כוונתו לראות באמן או בעצם הפקת יצירות אמנות ביטוי לבריאות נפשית, אלא באופן בו נחווית היצירתיות על-ידי כל אדם, בין אם מדובר באמן ובין אם לאו. הבסיס הוא שהדחף היצירתי עומד בפני עצמו ומקדם התפתחות בריאה ותחושה שהחיים ראויים לחיותם, ובהיעדרו או בחסימתו, בכניעה למציאות החיצונית, נוצר החולי הנפשי.

בולס (2000) המשיך והרחיב את דבריו של ויניקוט בכותבו אודות "המחלה הנורמוטית"- יסוד אישיותי המנותק מן הגישה היצירתית ומאופיין ב"חיסול הסובייקטיביות", וככזה הוא מעוגן בעולם החומרי החיצוני וחווה את חיי הנפש שלו רק באמצעות אובייקטים חיצוניים. לעומתו האדם אשר חווה את היצירתיות כמאפשרת מרחב פנימי נחשב ל"בריא".

ניתן לומר כי בתפיסה הפסיכואנליטית חלו שינויים ותמורות ביחס ליצירתיות, מתפיסת היצירתיות כמחלה שבה האמן הפסיכוטי מוצף בדחפים בסיסיים, אליבא דפרויד, דרך הראייה המנוגדת באמן כאדם "בריא" ועד הדגש הסובייקטיבי המלווה לתהליך היצירתי. שינויים אלה מושפעים, מן הסתם, מן ההשתנות שחלה בפסיכואנליזה מתקופתו של פרויד ועד ימינו. 

יצירתיות בראי המחקר

היצירתיות עוסקת בהכנה לעתיד, ובכך היא נחשבת כתכונה המשלימה את האינטליגנציה. היצירתיות כוללת בתוכה אינטואיציה, ספונטניות, יוזמה, בחירה, שיקול, נטילת סיכון ונקיטת עמדה (כספי, 1972). וובסטר (Webster, 1990) מבחין בין המונח יצירתיות שהוא כללי לבין חשיבה יצירתית, שהיא החשובה בעיניו ויוצרת אבחנה בין התהליך למוצר. לפיו חשיבה יצירתית אינה  סגולה של יחידים אלא משותפת לכול וניתנת למדידה ולהערכה.

קיימות שתי גישות עיקריות לבדיקת תכונות יצירתיות. האחת מתמקדת בבדיקת הכישורים הקוגנטיביים הקשורים עם יצירתיות, ואילו השנייה מתמקדת באישיות או בביוגרפיה של האנשים היצירתיים.

גילפורד Gilford, 1959)) וטורנס ( Torrance, 1996) הם נציגים חשובים של הגישה הקוגנטיבית. גילפורד בנה תיאוריה של מבנה האינטלקט המבוססת על צורה של תיבה. לתיבה של גילפורד שלושה מימדים. כל מימד מבטא מימד אחר של תהליכי החשיבה. המימד הראשון הוא מימד הפעולות הכולל קוגניציה (גילוי, גילוי מחדש או זיהוי), זיכרון, חשיבה מסתעפת (divergent)- שבה אנחנו חושבים בכיוונים שונים, חשיבה מתכנסת (convergent)- שבה האינפורמציה מובילה לתשובה אחת נכונה, והערכה. בתוך מימד הפעולות חשיבה מסתעפת וחשיבה מתכנסת נחשבות למימדים של יצירתיות.

ב- 1976 השתמשו Reese et al במודל של גילפורד לשם מחקר על יצירתיות, תוך שימוש במדדים של חשיבה מתכנסת, חשיבה מסתעפת וקוגניציה. הם בדקו את השיפור ביצירתיות אצל תלמידים שלקחו קורס בן ארבעה סימסטרים לפתרון בעיות באופן יצירתי, וגילו כי כל שלושת המדדים הללו- ובייחוד חשיבה מסתעפת- השתפרו בעקבות הקורס.

ב- 2008 Fumham & Bachtiar  השתמשו במודל התיאורטי של גילפורד במחקר שלהם. בנוסף לכך הם השתמשו  במבחני אינטליגנציה ובשאלוני אישיות של ה- BIG FIVE, לפיהם ניתן לאפיין אישיות של אדם על סמך מיקומו על חמישה מימדי תכונות: מופנמות-מוחצנות, נועם הליכות, פתיחות לחוויה, מוכוונות ויציבות. חוקרים אלה מצאו קשר חזק בין אישיות ליצירתיות יותר מאשר בין אינטליגנציה ליצירתיות. מבין ה- BIG FIVE, מדדי המוחצנות והפתיחות לחוויה- המציינת דמיון פעיל, רגישות אסתטית, מכוונות לחוויה הפנימית וסקרנות אינטלקטואלית- נמצאו קשורים לדיווח עצמי של יצירתיות. ממצאים אלה תואמים את הבחנתו של Martindale (1989) כי אנשים יצירתיים נוטים להיות עצמאיים, בעלי תחומי עניין רבים ופתוחים לחווויה. גם Silvia, Nusbaum, Berg, Martin & O'connor (2009) השוו בין מבחנים של חשיבה יצירתית לבין מדדים של ה BIG FIVE ומצאו כי פתיחות לחוויה מנבאת באופן החזק ביותר חשיבה מסתעפת.

דיוויס (Davis, 1989)  טוען כי בדיקות מהימנות של מחקרי יצירתיות מראות כי הן מבחני חשיבה מסתעפת והן שאלוני דיווח עצמי על יצירתיות פועלים טוב למדי בניבוי ביצוע יצירתי. הוא סבור כי הגישה הפורה ביותר לחקר היצירתיות טמונה בשימוש במידע על מרכיבי האישיות, כגון: עצמאות, ביטחון עצמי וחוסר קונפורמיות- שיכולים לתרום לחדשנות. האדם היצירתי הוא סקרן, נמשך אל המסתורי והמורכב, בעל תחומי עניין רבים ופתוח לרעיונות ולחוויות חדשים, כמו גם לאפשרויות לקחת סיכונים ולעשות טעויות. לפי דיוויס, רוב המחקרים מצביעים על יכולת להתנהגות "משחקית", כמו זו שמאפיינת ילדים, חוש הומור מצוין והתעניינות באמנות ובאסתטיקה. אך רק חלק מהחוקרים מציינים רגשנות, רגישות, אידיאליזם ויכולת לרפלקציה.

(מדניק Mednick, 1963) מגדיר את תהליך החשיבה היצירתי כצירוף חדשני ושימושי של אלמנטים קרובים. רמת המקוריות של התגובה קשורה בקשר הפוך להסתברות שאותה תגובה תתקבל באוכלוסיה נתונה.הוא מבחין בין שני סגנונות אישיותיים- חזותי ומילולי. לפיו, אדם בעל סגנון חזותי נוטה להיזכר בתמונות של ייצוגים חושיים על מנת לפתור בעיה, ואילו אדם בעל סגנון מילולי יחקור את הבעיה על-ידי העלאת אסוציאציות מילוליות הקשורות אליה. כתוצאה מכך אם האלמנט הנדרש לפתרון הבעיה הוא מילים מופשטות, בעל הסגנון החזותי עלול להתעכב זמן רב עד אשר יגיע לפתרון היצירתי, ואם האלמנט הנדרש לפתרון הוא תמונה פיזית או דמיונית בעל הסגנון המילולי עלול להתעכב עד לפתרונה. ועל כן כמה סוגים של בעיות הן קשות לפתרון יצירתי על-ידי אנשים המשתייכים בבירור לאחד מהטיפוסים האלה.